ערב הפרידה

באתי אליה והרגשתי שמשהו לא כבשגרה. שאלתי אותה אם היא רוצה לדבר. היא אמרה שכן.

ישבנו במרפסת שלה. היא אמרה לי שהיא לא אוהבת אותי.

שאלתי אם היא צוחקת. היא ענתה שלא.

וזהו. שם זה נגמר. בקור הזה. בלי הסבר מעבר, בלי משהו שיכולתי להחזיק כדי להבין מה קרה עכשיו. רגע לפני הייתי בקשר איתה. עכשיו היא יושבת מולי ואומרת שהיא לא אוהבת אותי.

הייתי בהלם. לא ידעתי מה לעשות. שמעתי אותה, אבל לא הצלחתי לעכל את מה שהיא אומרת. איך מגיבים לזה? מה אומרים אחרי משפט כזה?

אמרתי לה שאני מקבל את זה. אמרתי תודה.

לא ביקשתי ממנה להסביר. לא שאלתי מה קרה או מתי זה השתנה. פשוט קיפלתי את עצמי והלכתי.

אמרתי שאני מקבל את זה כשעוד לא הבנתי מה אני מקבל. הצלחתי לקום וללכת, אבל הראש שלי נשאר שם, במרפסת, במשפט הזה.

לא הייתי בטוח שאני בתוך המציאות. אולי זה חלום. זה קרה כל כך מהר שלא הצלחתי לחבר בין מה שהיה בינינו לבין מה שהיא אמרה לי עכשיו.

יצאתי משם בלי להבין. הקשר נגמר, ואני עוד ניסיתי לקלוט שאנחנו בכלל בשיחת פרידה.

בימים שאחרי התחילו ההכחשה וההדחקה. ידעתי מה שמעתי, אבל לא הצלחתי לקבל שזה באמת קרה. חזרתי לאותו רגע, לאותה שאלה — אם היא צוחקת — ולאותה תשובה שלא.

אמרתי לה שאני מקבל את זה. בפנים עוד לא האמנתי.