אסטרטגיות דה־אקטיבציה של מערכת ההתקשרות (Deactivating Strategies)

מהן אסטרטגיות דה־אקטיבציה?

אסטרטגיות דה־אקטיבציה הן דרכים לצמצם את ההפעלה של מערכת ההתקשרות: להפחית חיפוש קרבה, להרחיק תשומת לב מצרכים רגשיים ולהגביר הסתמכות עצמית. הן מזוהות בספרות עם הימנעות בהתקשרות, בעיקר כאשר הישענות על אדם אחר נחווית כלא מועילה או כמאיימת. הכינוי ״כיבוי״ מתאר את הכיוון של התהליך, ולא היעלמות מוחלטת של רגשות.

התהליך יכול לכלול הימנעות מבקשת עזרה, מזעור חשיבות הקשר, ניסיון לא לחשוב על צורך באחר או התרחקות משיחה פגיעה. חלק מהפעולות מודעות, וחלק נחוות פשוט כמסקנה טבעית: ״אני לא צריך את זה״ או ״עדיף להסתדר לבד״.

מה מצטמצם בתהליך?

הצמצום יכול להופיע בקשב, בפרשנות ובהתנהגות. אדם מפנה פחות קשב לכמיהה ולפגיעה, מפרש תלות כחולשה, ופועל כך שיוכל להימנע מהישענות. במצב מסוים הוא עשוי להתמקד בחסרונות של הקשר כדי ליצור מרחק רגשי. זו אפשרות להבנת הרצף, ולא הוכחה שכל ביקורת על בן זוג היא הגנה.

ההקלה המיידית יכולה להיות ממשית: פחות חשיפה, פחות צורך ופחות תחושת לחץ. המחיר הוא שהבעיה בקשר נשארת ללא שיחה, והצד השני אינו יודע אם מדובר בעומס, בספק, בכעס או בהחלטה להיפרד.

דוגמה: אחרי רגע של קרבה

אחרי ערב שבו דיברו בפתיחות, תומר מתעורר עם תחושה ש״זה נהיה רציני מדי״. הוא מתמקד פתאום בדרך שבה בת זוגו מדברת, מסרב לקבוע את המפגש הבא וממלא את השבוע בעבודה. היא שואלת אם קרה משהו והוא עונה ״פשוט עמוס״.

כדי להבין אם מדובר בדה־אקטיבציה, בודקים את הדפוס: האם התרחקות כזאת חוזרת אחרי קרבה? האם הביקורת מופיעה בעיקר כשעולה תלות? האם אפשר לדבר על הקצב? ייתכן גם שיש חוסר התאמה אמיתי. ההבחנה נעשית דרך רצף ושיחה, לא באמצעות ביטול כל ספק כ״פחד מאינטימיות״.

דוגמה: צורך שהופך להסבר שכלתני

אחרי מריבה, נטע מרגישה פגועה אבל אומרת לעצמה שקשרים ממילא מסבכים את החיים. היא מנתחת את חסרונות הזוגיות, מדברת על יעילות ועל חופש ונמנעת מלומר מה כאב. הניתוח יכול להיות אינטליגנטי מאוד ועדיין להשאיר בחוץ את החוויה המרכזית.

שאלה מדויקת יותר היא: ״לפני שהחלטתי שאין טעם בקשר, מה הרגשתי ומה הייתי צריכה?״. התשובה אינה מחייבת להישאר. היא מאפשרת לקבל החלטה שיש בה גם מידע רגשי, במקום החלטה שמבוססת רק על ניסיון להפסיק להרגיש.

כיבוי, הפסקה ופרידה הם דברים שונים

הפסקה לצורך ויסות כוללת הכרה בקושי וחזרה מתוכננת: ״אני מוצף, צריך שעה, ואז נמשיך״. דה־אקטיבציה מצמצמת את ההכרה בצורך בקשר עצמו. פרידה היא החלטה לגבי המשך הקשר. אדם יכול להיפרד מתוך בחירה שקולה, גם אם הצד השני מתקשה לקבל אותה.

לכן אין להשתמש במושג כדי לקבוע ש״הוא עדיין אוהב אבל כבוי״, או להבטיח חזרה. מה שאפשר לבדוק הוא ההתנהגות בהווה: האם יש תקשורת, אחריות והסכמה על המשך. תיאוריה אינה מחליפה תשובה של אדם לגבי רצונו.

שפה שמאפשרת בחירה והבסיס המחקרי

למי שמזהה את התהליך בעצמו, מועיל להפריד בין עומס, צורך במרחב ומסקנה על הקשר. ״אני צריך להאט״ מדויק יותר מהיעלמות שאין לה הסבר. למי שנמצא בצד השני, הבנה אינה מחייבת מרדף: אפשר להציע שיחה ולדרוש בהירות לגבי זמינות והמשך.

הסקירות של Mikulincer ועמיתיו ושל Shaver ו־Mikulincer מציגות דה־אקטיבציה כחלק מוויסות רגשות הקשור להתקשרות. מחקרי דיכוי מחשבות בוחנים מנגנונים מסוימים בתנאי ניסוי; הם אינם מספקים דרך לקרוא את רגשותיו הסמויים של אדם מסוים.

מושגים קשורים

הימנעות בהתקשרות (Attachment Avoidance)

דיכוי הבעה רגשית (Expressive Suppression)

אסטרטגיות היפר־אקטיבציה של מערכת ההתקשרות (Hyperactivating Strategies)

מקורות וקריאה נוספת

Mikulincer, M., Shaver, P. R., & Pereg, D. (2003). Attachment Theory and Affect Regulation: The Dynamics, Development, and Cognitive Consequences of Attachment-Related Strategies. Motivation and Emotion, 27, 77–102. סקירה תאורטית ומחקרית.

Mikulincer, M., Dolev, T., & Shaver, P. R. (2004). Attachment-related strategies during thought suppression: Ironic rebounds and vulnerable self-representations. Journal of Personality and Social Psychology, 87(6), 940–956.

Shaver, P. R., & Mikulincer, M. (2002). Attachment-related psychodynamics. Attachment & Human Development, 4(2), 133–161. סקירה.